ילדים עם DCD גויסו למחקר. המשתתפים הוקצו באופן אקראי לקבוצת התערבות שקיבלה מדרסים בתחילת תוכנית השיקום שלהם או לקבוצה שנייה שקיבלה מדרסים בסוף תוכנית ההתערבות שלהם.

תנוחת כף הרגל הוערכה באמצעות מדד תנוחת כף הרגל (Foot Posture Index) והיכולת הניידת של הגפיים התחתונות הוערכה באמצעות ציון הערכת הגפיים התחתונות(Lower Limb Assessment Score). ההשפעה של המדרסים הוערכה באמצעות הערכה של מאפייני ההליכה המרחבית-זמנית בתחילת ההתערבות ובסוף תוכנית השיקום.

ארבעה-עשר ילדים גויסו (mdn גיל 7.5 שנים).שעה ילדים הוקצו לקבוצת ההתערבות שקיבלו מדרסים לפני תחילת ההתערבות (גיל 8 שנים) וחמישה ילדים הוקצו לקבוצת הביקורת וקיבלו מדרסים לאחר השיקום (גיל mdn 6.5 שנים).

תנוחת כף הרגל הממוצעת שנמדדה נמצאה שטוחה ( pes planus ציון FPI = 8).

גמישות ייתר בכף הרגל נמצאה (ציון LLAS = 11).

בעקבות ההתערבות לא נמצאו שינויים בפרמטרי ההליכה המרחבית-זמנית בעלי משמעות מחקרית (p> .012)

השימוש במדרסים הביא לירידה בקאדנס (מקצב הצעד) והגדילה את משך הדריכה הכפול.

למרות הממצאים הלא משמעותיים, עבודה זו מציעה תמיכה ראשונית בהתערבות פדיאטרית בשיקום ילדים עם DCD. נדרשת עבודה נוספת בכדי להבין את הביומכניקה בקרב ילדים עם DCD ולהעריך את תפקידה של הפודיאטריה כמרכיב בטיפול הרב תחומי.